הקשר בין כאב וסליחה

בשעור על הבודהיזם שמעתי משפט שאומר שיש הקשבה מהראש ויש הקשבה מהלב.

כשאנחנו מקשיבים מהלב אנחנו לא מתעניינים בסיפור אלא בחוויה.

הסיפורים שלנו קשורים לעבר ולעתיד ואילו החוויות מתרחשות ברגע הזה, בהווה.

לקראת יום כיפור אני רוצה להתייחס למילה סליחה כפי שאני מבינה אותה בהשפעת לימודי הבודהיזם שלי.

להתידד עם הכאב

כפי שכתבתי בהקדמה, סיפורי העבר מביאים איתם בדרך כלל חרטות, האשמות וסיפורי העתיד מביאים איתם בדרך כלל דאגות וחרדות. בתירגול מיינדפולנס אנחנו מזמינים את עצמנו לפגוש ברכות את החוויה שעולה בנו ברגע הזה ללא הסיפורים וללא ההתרחשויות של העבר והעתיד.

דרך הנשימה, הישיבה הזקופה והנינוחה, הכרת התודה והחיבור למקומות הרכים שלנו אנחנו יכולים להביט פנימה לתוכנו בעיניים טובות ולשים לב לכל מה שמתרחש בנו, צלילים, רגשות, תחושות גוף ומחשבות.

הנוכחות בגוף מאפשרת לנו לפגוש את המקומות הכואבים שקוראים לנו כדי שנתייחס אליהם.

בדרך כלל אנחנו פוחדים לפגוש את הכאב שלנו, אנחנו מתחמקים ממנו, סוגרים אותו, נמנעים ממנו ולאט לאט מאבדים את הקשר עם החלקים הללו בתוכנו וגם עם עצמנו.

המדיטציה מזמינה אותנו לפגוש בנוכחות קשובה את עצמנו, לאט לאט בלי לנסות להבין את ההיסטוריה, את הסיפורים בלי נסיון לפתור ולסלק, אלא להתחיל להכיר את התחושות שלנו כפי שהן מתבטאות בגוף.

בתוך התרגול נראה את התנועה של הכאב, תנועה גלית שיש בה עליה, שיא  וירידה, עד שהיא  שוככת. תנועת הכאב היא בדיוק כמו כל עולם התופעות בבודהיזם; כל דבר בעולם שלנו משתנה מרגע לרגע ויש לו את האיכות הזאת של התנועה הגלית.

בדרך כלל מה שיוצר את הכאב הוא הפער בין המצוי והרצוי.

יש לנו בראש עולם שלם של פנטזיות ותסריטים על איך העולם צריך להתנהל, אבל במציאות לרוב זה לא עובד ככה.

המציאות בדרך כלל שונה מאד מהציפיות שלנו. יש לנו עולם שלם של ציפיות על איך היינו צריכים להצליח, אלו הורים היו צריכים להיות לנו, אלו יחסים היו צריכים להיות לנו, כיצד בן הזוג שלנו היה צריך להתנהג, ועוד ועוד…

הפער הזה בין הרצוי האידיאלי, החד מימדי, שלרוב אין בו גם כאב, שונה מאד מהמציאות הרב גונית שמביאה איתה הרבה מאד כאב. (במציאות אמנם יש כאב אבל גם יש שמחה, הם נמצאים זה ליד זה ומאפשרים חיים משמעותיים.)

משמעותה של סליחה

הסליחה היא תנועה רחבה שעוסקת ביכולת לצמצם את הפער הזה.

כשאנחנו נוגעים בכאב ממקום רך ואוהב אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו על כל האבדנים שהביאו את הכאב לחיינו.

לסלוח על מה שחלמנו ולא הגשמנו, על מה שרצינו ולא קיבלנו. על כך שאיבדנו יכולות, על הזיקנה וההשתנות של הגוף, על פרידות מאנשים שאהבנו, על הציפיות שלא התממשו וגם על כאבים שנגרמו לנו על ידי אנשים אחרים.

סליחה מתרחשת ביננו ובין עצמנו היא לא משהו שאנחנו מעבירים לאחרים או לוקחים לעצמנו.

סליחה היא תהליך מתמשך ועדין, שבו אנו באים במגע עם הכאב שלנו, אנחנו עושים לו welcoming  מקשיבים ברכות, בנחת ובסבלנות ועוטפים אותו באהבה.

כשאנחנו פוגשים דרך הגוף את הכאב גם הנפשי וגם הגופני ומוכנים להיות איתו ולהתיידד איתו נוכל גם לסלוח לעצמנו ולאחרים.

לסיום אני רוצה לצטט את תיך נאת האן, נזיר ויאטנמי בודהיסטי שאני מאד אוהבת:

"כשתחושה כואבת עולה בנו אנחנו מנסים להדחיק אותה, אנחנו חשים אי נוחות כשהסבל שלנו עולה לפני השטח ואנחנו רוצים לדחוק אותו בחזרה למטה, להסוות אותו. אבל כשמתרגלים בתשומת לב נאפשר לסבל לעלות לפני השטח כדי שנועל לזהות אותו בברור ולחבוק אותו. זה מביא ריפוי והקלה."

(מתוך אמנות החיים, תיך נאת האן)

אני מאחלת לנו שתהיה לכולנו שנה שיש בה כאב ושמחה שיש בה רכות וסליחה.