כששני ילדים רבים, בקשת סליחה היא הדבר הטבעי שאנחנו מחפשים. לפעמים מישהו מהמבוגרים פונה אל הילד הפוגע ואומר לו "תבקש סליחה".
הילד מבקש סליחה, לא תמיד מבין מדוע והילד השני מתבקש לסלוח גם אם הוא עדיין פגוע ולא מבין מדוע.
הדרך הזו של בקשת סליחה מהאחר או להתבקש לסלוח עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה מתהליך הסליחה כמו שאני מבינה אותו ורוצה לשתף.
בסיטואציה שתיארתי למעלה בעצם פתרנו את הבעיה, על פניו, האחד ביקש סליחה, השני סלח ועכשיו כולם שמחים ויכולים לעבור הלאה. אבל האם כולם שמחים?
האם הקשבנו לילד שנפגע? האם ראינו ועזרנו לו לראות את הכאב שלו? האם הקדשנו תשומת לה לתחושות העלבון והכאב שלו בגוף? אולי הוא לא רצה לסלוח, אולי הוא עוד כועס וצריך זמן?
מה לגבי הילד שפגע? האם הקשבנו לכאב שלו? האם הוא מתחרט על מעשה הפגיעה שלו? האם הוא בכלל רוצה לבקש סליחה?
נוצר פה תהליך שאין בו הפניית קשב לכאב, אין בו מפגש עם כאב ואין בו סובלנות כלפי מי שנפגע בסיטואציה.
זהו תהליך שאין בו הקשבה, חמלה, חרטה וסובלנות.
אנחנו רוקחים כאן תבשיל חשוב לחיים, כלי עבודה בעל ערך רב ועיקרו היכולת לסלוח, לבקש סליחה ולהבין את ההשלכות של כל אלו.
בתוך כך אני מבחינה במושג חשוב שנקרא חמלה. להרחבה על מהותה של החמלה אפשר לקרוא כאן.
כך אנו לומדים מילדותינו שלבקש סליחה זהו תהליך טכני שלפעמים מנותק מהרגשות הכנים שלנו.
בנוסף, בגלל שלא נעשה תהליך אמיתי של מפגש עם כאב שלנו ושל האחר ואפילו לא חרטה אמיתית, איך נוכל להבטיח שלא נפגע שוב, שבאמת נצליח לשנות את ההתנהגות הפוגעת?
לפעמים אנחנו פוגעים ללא כוונה, באופן חד פעמי, לפעמים אנחנו פוגעים בגלל הדרך שבה אנו מגיבים, אנחנו פועלים באופן אוטומטי ומגיבים בכעס ותוקפנות.
כדי להצליח לשנות התנהגויות, במיוחד אלו שמוגדרות כאוטומטיות, אנחנו צריכים לבקש סליחה.
אבל מה עומד מאחורי בקשת סליחה הזו?
ראשית צריכה להיות חרטה, עלינו להבין שמה שעשינו לא בסדר, שפגענו והפגיעה הזו מכאיבה גם לנו וגם לאחר שפגענו בו.
אולי דרך המפגש עם הכאב שלנו נוכל להבין באופן משמעותי יותר את הכאב של האחר.
המפגש של החמלה עם הכאב הוא משמעותי ביותר. לפני שאנחנו מבקשים סליחה, חשוב שנפתח את הלב, שנהיה במקום רך ועדין יותר. הרי התהליך של החמלה והסליחה קורים ביני ובין עצמי.
האם אפשר לסלוח לאדם שהלך לעולמו?
לפי הבודהיזם איננו תלויים באדם השני זה שפגענו בו. אנחנו יכולים לפתוח את הלב גם בלי שהאדם השני נוכח ואפילו חי. תחשבו כמה זה מקל לדעת שהסליחה והחמלה תלויים רק בנו ושאנו יכולים להשפיע על הקשר.
לדוגמה, אם פגעתי או נפגעתי מאדם קרוב שאינו בחיים, אנחנו יודעים שמערכות יחסים חיות בתוכנו גם כשמישהו אינו בין החיים, כמה מיטיב זה יכול להיות עבורנו אם נעשה את התהליך הזה, נפגוש את הכאב שלנו ונוכל לסלוח. כמה הקלה תהיה בחיינו.
כשאנו מבקשים סליחה אנחנו נמצאים במקום שנותן הרבה כבוד לכאב שלנו ושל האחר, זה לא אומר שהשני צריך לסלוח לנו בזה הרגע. אנחנו מכבדים את כאבו ומחכים בסבלנות, לפעמים הסליחה לא תגיע וגם את זה עלינו לכבד.
מה קורה כשאני לא סולח?
גם בתהליך שלי מול עצמי וגם מול האחר יכולות להעלות התנגדויות.
אי אפשר להאיץ את התהליך הזה.
כשאנו מזהים התנגדות בעצמנו או אצל האחר, נישאר במגע עם המקום הזה ונכבד אותו.
פמה צ'ודרון (נזירה בודהיסטית ממוצא אמריקאי שהיתה המורה הראשונה במנזר טיבטי שהוקם בקנדה)
קוראת לזה "לחנות ליד החומה". זיהינו חומה, לא נסתער עליה כדי להגיע לצד השני וגם לא נברח.
נחנה לידה כמה שצריך. בשפתנו היום קוראים לזה סובלנות וקבלה
אבל כשאני לא סולחת, ולא מוכנה לחנות ליד החומה אני בעצם "חונה עם ההתנגדות שלי ליד החומה".
אז מהי ההתנגדות הזו?
כשקשה לשאת את הכאב יש לנו שתי דרכי מילוט:
נתיב מילוט מידי הוא לחפש מי האשם בחוץ ולהפנות אליו את הכעס והתוקפנות.
ונתיב שני הוא למצוא את האשם בתוכנו (רגשות אשם) נפנה את התוקפנות כלפי עצמנו.
בדרך כלל אנחנו עושים "גם וגם" ושני התהליכים מלבים אחד את השני.
הכעס מתחזק את רגשות האשם ולהפך.
וכך, גם הכעס שמופנה החוצה וגם הכעס שמופנה פנימה (רגשות אשם), מאפשרים לנו לא לבוא במגע עם הכאב שלנו.
ההתנגדות שלנו היא המאבק שבין הכעס והאשמה ושניהם כולאים אותנו בתוך ההתנגדות.
החמלה כדרך לוותר על ההתנגדות
הכעס הוא בעצם אנרגיה שמבקשת לפגוע באחר.
לעומת זאת, חמלה היא בדיוק ההפך. היא אנרגיה שמבקשת להיטיב עם העולם.
בחמלה יש כוונה להכיל את הרגשות הקשים ומתוך ההכלה יש קריאה פנימית לפעולה.
לפעמים הפעולה תהיה עדינה כמו בקשה לסליחה או עשייה של משהו טוב כלפי העולם ולפעמים הפעולה תהיה אסרטיבית אבל ללא כוונה להרע.
חמלה זהו תהליך שאפשר להגיע אליו דרך תרגול מיינדפולנס ושיטות מבוססות מיינדפולנס כמו ACT. מה שנפלא בכל זה הוא שזה תהליך שאפשר לשלב אותו בכל פעולה שאנחנו עושים ביומיום של כולנו.
בעוולם הפרטי שלי אני תמיד מחפשת דרכים שונות כדי לפעול מתוך חמלה ולא מתוך כעס. אני מאמינה שהעולם סביבנו היום זקוק לפעולות מיטיבות.
אולי איני יכולה להשפיע על תהליכים גדולים שמטרידים ומפחידים אותי אבל אני יכולה לעשות דברים קטנים יותר בתוך חיי, בתוך ביתי ובסביבתי שייטיבו ואולי האנרגיה הזו תשפיע בעתיד גם על התהליכים הגדולים.