החיים מזמנים לנו אינספור רגעים שיש בהם כאב או קושי. כל קושי כזה בא לידי ביטוי בגוף. זה יכול להיות כאב פיזי או נפשי, והרבה פעמים אנחנו נוטים לדבר על הקושי, גופני או נפשי במקום פשוט להיות איתו, לתת לו מקום, לחוות אותו.
יש בנו רצון אוטומטי לברוח מהקושי ולא להתמודד איתו. אולי הוא יסתיים מעצמו. לעיתים הבריחה הזו היא דרך המחשבה והדיבור, בריחה שרק מעמיקה את הכאב והתסכול.
היא ישבה מולי והסבירה בלשון קולחת את התסכול שלה. הדרך שלה להתייחס אליו הייתה רצופה בהמון מילים, בבכי, ובדרכים לברוח מהקושי הזה. המצוקה שלה הייתה ברורה לשתינו.
היא חשה לכודה בתוך הכאב, דרך ללא מוצא.
הצעתי לה לעצור לרגע את שטף הדברים ופשוט להתבונן בקושי הזה. לנסות לקבל אותו ללא שיפוטיות. העברנו את ההתמודדות אל הגוף.
כיצד מתחברים ל כאב בגוף
אחד האתגרים שאני נתקלת בהם בטיפול במיינדפולנס ותנועה מתקשר לשאלה כיצד מתחברים לגוף.
כיצד נוכחים בתשומת לב בתוך החוויה הגופנית?
אנחנו רגילים להיות כל הזמן בתוך המחשבות שלנו, להיצמד אליהן ולהזדהות איתן.
אני חושב משמע אני קיים, אמר דקארט. האם זה נכון גם למקרה שלנו?
האם הקיום שלי קשור במחשבות שלי????
אני רוצה לעורר דיון סביב השאלה הזו, אבל לפני כן , אשמח להחזיר אותנו לגוף.
הדיון סביב החוויה הגופנית אינו דיון פילוסופי, הוא אפילו לא ממש דיון, אלא חוויה גופנית שמתרחשת בתוך המרחב של הגוף, כאן ועכשיו עם כל המשמעויות שלו.
אם כן, כיצד מתחברים לגוף?
כשאנו מתחילים לתרגל מיינדפולנס או מדיטציה חשוב מאד לשים לב לתנוחת הגוף. הגוף צריך להיות עירני, עם מידת טונוס שרירי שתחזיק אותו בזקיפות אך גם נינוחות כדי שהגוף ירגיש בנוח.
השלב השני הוא לחפש את העוגן בגוף, בדרך כלל נתייחס לנשימה כעוגן מכיוון שהיא תמיד נמצאת שם, אנחנו תמיד נושמים ובכל רגע שנרצה לחזור ולהיות מודעים לנשימה היא תהיה נוכחת בגוף שלנו.
בנוסף, הנשימה מחמצנת את הגוף וברגעים בהם עולות תחושות שמכווצות את הגוף החמצן יכול להיות מרגיע ולאפשר את המשך התירגול.
אנחנו שואפים ונושפים, מזכירים לעצמינו את הפעולה, שאיפה, נשיפה, כדי להתחיל להתבונן ולהפנות תשומת לב לתוך מה שמתרחש בגוף.
ניתן לעצום עיניים או למי שקשה לו להשאר עם עיניים פתוחות המביטות ברצפה או בנקודה מסויימת.
בשלב הזה אנחנו נותנים מקום לכל מה שמתרחש, המחשבות למשל. נשתמש באותו תהליך כמו בנשימה.
נאמר לעצמנו: "מחשבה והנה עוד מחשבה…" פשוט ניתן להן לעלות ולחלוף. אין צורך לנסות לסלק את המחשבות או לכעוס על כך שהן קיימות. זה הטבע שלהן להגיע ולחלוף.
בנקודה הזאת אנחנו כבר מצליחים להתבונן ולהבין שאלו מחשבות והן נפרדות ממני וכרגע אנו יכולים ביחד עם ההבנה הזו להתחיל להתחבר לגוף, למשל לאיזור הבטן ובית החזה ורגע לשהות שם לנסות לחוש את מה שקורה, תחושה של מתח, כיווץ, מחנק, כאב,אולי שיחרור, נינוחות, רוגע, חיוניות.
אם יש מקום שמעורר כאב פיזי , להיות שם עם הכאב, איך הוא מרגיש? איזה צבע יש לו, איזה מרקם ולנסות לראות מהי התנועה שלו האם הוא מתגבר או נחלש? האם הוא עובר למקום אחר?
להקשיב לגוף מה הוא מבקש? אולי מגע? אולי מתעורר רגש של עצב? אולי הגוף רוצה לבכות? אולי לנוע?
אם קשה לנו, אנחנו תמיד יכולים לחזור לנשימה, ביחד עם הנשימה, צריכה להיות מוטיבציה שתהיה מוכנה להפגיש אותנו עם הכאב או עם העצב או כל תחושה אחרת שאינה נוחה לנו. המוכנות הזאת לפגוש את הכאב נקראת חמלה.
חמלה
בתוך התהליך הזה שאנו מתרגלים ,נוכחות והקשבה לגוף יש הרבה מהמוטיבציה הזאת של החמלה.
ניתן לפגוש כאב רק במקום שהוא רך ועדין שיש בו מקום שמוכל לקבל תחושות לא נעימות ולהיות איתן. בעצם זו בעיני ההגדרה לחמלה.
אחרי ששהינו עם התחושות בגוף והתנועה שלהן בתוכו ,אנחנו יכולים לנסות ולהבין מה אני מרגיש כרגע, איזו חוויה, דימוי, רגש מתעוררים אצלי ועם הרכות לבדוק ולחקור כיצד אנחנו יכולים להתמודד עם הכאב ממקום שייטיב איתנו. כיצד אנחנו יכולים להגיב ממקום אחר שלא יפגע בסביבה או בנו.
כשאנו מתורגלים בתהליכים הללו אנו יכולים להשתמש בידע הזה גם ביום יום.
ליצור את החיבור לגוף, להשתמש בנשימה ולהתבונן במה שעולה בנו גם בתוך החיים,
דרך אחרת להתמודדות עם כאב וקושי
החיים מזמנים לנו אינספור רגעים שיש בהם קושי גדול וברגעי הקושי הללו אנו יכולים לעשות את התהליך של להיות נוכחים בתחושות הגוף ולהיות בחמלה עם כל מה שאנו מרגישים.
המקום הזה מאפשר לנו חופש, אנחנו לא מפחדים מהרגשות שלנו, אנחנו לא מגיבים מתוך הפחד אנחנו יכולים לחיות חיים משמעותיים שיש בהם הכל, כי כל התחושות והרגשות הם חלק מהחיים שלנו.
תשומת הלב פנימה יכולה להעשות על ידי הצצות קטנות או על ידי חקירת התחושות במוך הגוף במצב תודעה עמוק יותר.
כך או כך העצירה הזו וההתבוננות מאפשרים לנו להניח לכל העיסוקים וההימנעויות ולהתחיל להתקרב אל עצמנו.