חמלה עצמית

תראפיה באמצעות מיינדפולנס, עבודת סיכום שנה א, 2019

מעצם עבודתי כמורה לריקודי בטן ותירפיסטית בתנועה, אני נפגשת עם נשים.

אנחנו נפגשות בשעורים, בסדנאות, בהופעות ובחיי היום יום. השיח הבולט ביותר שאני קשובה לו, הוא שיח שקשור לחוסר שביעות רצון עם הגוף, לפעמים עד כדי שנאה, חוסר יכולת להכיל את המאבק בין התפתחות, קריירה ומשפחה.

את הקושי להיות ולהנות בחברת הילדים ואת ההלקאה העצמית בעקבות המחשבות האלה והרבה מאד תלונות על הבעל, האם ובני משפחה נוספים.

גם אני לא חפה מתלונות, אם כי חייבת לציין שעם הגוף שלי אני חיה בשלום.

המקומות בהם אני חשה במאבק, קשורים ליחסים שלי עם אנשים קרובים ורחוקים. חלקם קרובי משפחה, חברים וקולגות.

חוסר שביעות הרצון שלי מההתפתחות המקצועית שלי כמורה ורקדנית, ההשוואה למורות אחרות ולהצלחה שלהן, הסבו לי סבל רב.

אחת הסיבות שנרשמתי ללימודי מיינדפולנס הייתה קשורה לסבל שייצרתי לעצמי כתוצאה מרגשות הקנאה, השנאה בהצלחה של הקולגות שלי., הכאב של תחושת החוסר שלי והמאבק הבלתי פוסק לשרוד ולעבוד בתחום שאני אוהבת. הכאב הזה הניע אותי לעשות כדי לא לפגוש אותו, לכעוס על המורות האחרות שבתפיסה שלי, מצליחות ולחוות שוב ושוב את חוסר הפירגון שלהן. לבודד את עצמי ולהרגיש שאני היחידה שסובלת.

אני תירפיסטית בעצמי ושנים רבות הייתי מטופלת והרגשתי שמיציתי את עולם הפסיכולוגיה הדינאמית.

חיפשתי דרכים אחרות להעיר את עצמי ולחיות בטוב יותר כלפי עצמי, הסביבה והעולם.

במשך השנה הרגשתי שאני עוברת תהליך מאד משמעותי.

היכולת להתחבר לגוף בצורה עמוקה, לראות את המחשבות ולתת להן לחלוף, היכולת לזהות אלו תחושות ורגשות מתעוררים בי, לנשום ולהשהות תגובתיות ולבסוף היכולת לפתוח את המרחב לעוד אפשרויות של תגובות ובחירות.

הבודהיזם המדיטציות נגעו בכל תחום בחיים שלי.

בשיח שלי עם הבנות שלי, ביכולת להקשיב להן בלי להיכנס לחרדות ולהגיד "זה בסדר שאת עצובה" או "זה באמת מאד מתסכל ומכעיס", " ואחר כך "זו מחשבה מפחידה", כשאני כבר יודעת להבדיל בין עצמי לבין המחשבות שלי.

האפשרות להציע להן להיות עם הרגשות, לשהות, להתבונן ולהבין שהמחשבות הן לא אני ואפשר לתת להן לחלוף, כל אלו שיפרו את השיח שלי איתן ופתחו עבורנו דלת חדשה. הן באות אלי לספר לי, להתייעץ ואני מקשיבה בשקט.

גם בקשר עם בן זוגי התגלתה לי אפשרות חדשה של הקשבה בלי להתערבב בחרדות ובכעסים שלו, דבר שמאפשר לי יכולת להיות בשיח איתו, בהקשבה, בנשימה ובאמפטיה למקום שהוא נמצא.

גם עם אחותי הצלחתי בעקבות המדיטציה והתרגול לפתוח מרחב חדש לקשר.

אני מסוגלת להקשיב לה בלי להציע פתרונות, בלי להרגיש נעלבת או כועסת ופשוט להנות מהמפגש איתה.

בכלל, רמת הדרמטיזציה בחיים שלי ירדה פלאים.

מדיטציית חמלה כדי להפחית את הסבל ותחושת הבדידות
מדיטציית חמלה כדי להפחית את הסבל ותחושת הבדידות

למרות השינויים המדהימים שנכנסו לחיי, הבנתי שיש לי עדיין דרך ארוכה והרבה מאד עבודה.

המצוקות שלי סביב ההתפתחות המקצועית, ההאחזויות באיך אני אמורה לחיות ולהצליח, בזכרונות הלא נעימים, בחלומות ובציפיות מהעתיד הרחיקו אותי מהחוויה של 'כאן ועכשיו' והרגשתי שאני תקועה.

הבנתי שיש סבל שהוא חלק מהחיים שלי ושיש סבל שאני מייצרת לעצמי.

חלק מהסבל הזה קשור לתנועת ההדיפה. שרציתי להדוף כל מה שהביא לי סבל.

כתוצאה מכך הרגשתי שאני מבודדת את עצמי ולא רוצה קשר עם נשים שהיו חלק מהעולם המקצועי שלי.

זה גרם לי להרגיש בדידות, כעס על עצמי ועל העולם.

באחד השעורים מתי סיפרה לנו על מדיטציית החמלה והתחלנו לתרגל.

הבנתי שכדי להפחית את הסבל ותחושת הבדידות אני חייבת לעשות עבודה משמעותית.

אני חייבת לפתח יציבות פנימית כדי לחיות בטוב עם עצמי ועם העולם.

עלי לקבל בחמלה את כל הרחשים שמתרחשים בתוכי, לתת מקום לכעסים, לפחדים, לקנאה, ולייצר מקום קטן של חסד ועדינות כדי להבין, לחבק ולסלוח.

הבנתי שקודם החסד הוא כלפי, אבל במקביל הוא נוגע לעוד אנשים. אלו שיחסית קל לי לחמול אותם ואלו שממש קשה לי איתם והייתי רוצה להדוף אותם מהחיים שלי.

לפני שאספר על חלק מתהליך החמלה שעשיתי אני רוצה להביא קצת ציטוטים מהספרות לגבי מהי חמלה.

בספרו "הלב הנבון" כותב ג'ק קורנפילד {עמוד 411}:

"ארבעת התחומים הקורנים הם טוב לב אוהב, חמלה, אושר ושלווה או שלום. כשאנו פוגשים אדם שיש בו איכויות אלו, הלב שלנו מואר. כשאנו נוגעים בשלווה,אושר וחמלה בעצמנו, אנחנו מותמרים."

סטיבן פולדר בספרו "עירות בחיי היום יום " {עמוד 177} מוסיף שבחמלה יש נימה של הכלה.

"בכל פעם שאנו פוגשים בתשומת לב רכה ונעימה, אשמה, כעס, חרדה, מתח בגוף שלנו, זהו ביטוי של חמלה כלפי הקושי, הכאב והסבל.

אנו יוצרות מרחב עבור הכאב, ובאות איתו במגע קרוב בלי לנסות להשתיק אותו, להפסיק אותו או להלחם בו.

הוא מוסיף וכותב: "החיים בגוף הזה, הם מקור לסבל בפני עצמו. חלק ניכר מחיינו מוקדש לתחזוקה, הגנה ולקיום הגוף יחד עם העצמי המנופח שמדמיין שהוא המנהל שלו.

זוהי סמסרה. החמלה מתעוררת כשאנו רואים שכולנו עסוקים בהשרדות. חמלה עולה כאשר הלב נפתח לנוכח המאבק של כל היצורים החיים.

המילה הפאלית לחמלה, היא קארונה שפרושה – רטט של הלב במפגש עם הסבל."

מתי ליבליך בסיפרה מיינדפולנס, להיות כאן ועכשיו {עמוד 112} מתייחסת גם לחמלה העצמית וכותבת: "בהתבוננות בגוף ובתודעה דרך משקפיים של חמלה עצמית, אנו מוזמנים למפגש אינטימי יותר ויותר עם החוויה על כל רבדיה עם האמירות הפנימיות המכאיבות, האורחים והשדים שלנו. כך שוב ושוב בסבלנות ובהתמדה עד שהכעס הופך לעצב, לכאב לכמיהה.

אולי הפחד יתגלה, אולי גם יתגלה מה באמת חשוב בסיטואציה הזו, כמו התובנה שהכאב החמיר בנו כיוון שלא הקדשנו לו זמן ותשומת לב.

חלק מעבודת החמלה, כפי שציינתי בתהליך שלי, קשורה להכרה שגם אותו אדם שאני רוצה לחמול מרגיש מצוקה, כאב ופחד ולא רק אני.

מתי ליבליך מתייחסת לנקודה הזו {עמוד 117} "אחד מהתרגולים הבודהיסטים המסורתיים של חמלה, מכוון בדיוק לכך שכשאנו חשים עצב, עלינו לזכור שבוודאי באותו רגע אנשים רבים בעולם סובלים אף הם, וכך נוכל להרגיש שאיננו בודדים בסבלנו, אלא חלק מקבוצת אנשים גדולה. היציאה מהקושי עוברת דרך הבנה כלל אנושית, המסייעת לנו, אבל גם מאפשרת לנו לסייע לאחר.

אסתר פלד בסיפרה "להרבות טוב בעולם בודהיזם, מדיטציה פסיכותרפיה" {עמוד 173}

מוסיפה עוד אספקט למושג חמלה. היא כותבת שכאשר מדובר בחמלה הקשורה בדרך כלל למצבו של האחר, טוב יותר או פחות טוב, מדובר ביכולת לא להשוות, לא להתחרות, לא להביט אל עבר קשייו או השגיו של האחר מתוך השוואה אל מצבי והשגי.

עבור הבודהיזם, אלו הלכי רוח שצריך לטפח והם מהווים אובייקטים למדיטציה.

אז מה בעצם קורה במדיטציית חמלה עצמית?

ג'ק קורנפלד {עמוד 412} מתאר "אחרי חזרות רבות יכולה להתייצב אהבה חזקה לעצמכם.

בשלב זה תרגיל טוב הלב האוהב מורחב בשיטתיות לאחרים על פי מיונם: בשלב ראשון אנחנו מדמים את עצמינו מציעים את אהבתינו לאנשים שהיטיבו עימנו, אחר כך לאהובנו ואז לחברים ולאנשים נייטרלים שאין ביננו קשרים, ובסופו של דבר לאנשים קשים ואפילו לאויבים שלנו."

הוא מוסיף ומתאר כיצד מתייצבת ומורחבת האהבה {עמוד 424}:

"לאחר שתרגישו שנוצרה בתוככם הרגשה חזקה יותר של טוב לב אוהב כלפי עצמכם תוכלו להרחיב את המדיטציה שלכם שתיכלול אחרים."

מי ייתן ותתמלא טוב לב אוהב

מי ייתן ותהיה מוגן מסכנות פנימיות וחיצוניות

מי ייתן ותהיה בריא בגופך ובנפשך

מי ייתן ותהיה נינוח ושמח."

מתי ליבליך מתייחסת לחמלה לא רק דרך הרכות וההכלה, היא מוסיפה ואומרת {עמוד 102}: "לפעמים פעולת החמלה העצמית לא תתבטא בגיוס קול פנימי רך, עדין ומחבק ששוהה עם הדברים, אלא דווקא בהפעלה אקטיבית של קול שמפסיק, באופן לא מתפשר ישר ומודע, את השטף המכאיב של המחשבות והאמירות הפנימיות הלא מיטיבות.

התהליך האישי שלי בתוך החמלה העצמית

בדיוק באותו הזמן כשהתחלנו לתרגל חמלה במסגרת המדיטציה. החיים זימנו לי אפשרות לתרגל חמלה.

אחת הקולגות שלי מעולם המחול המזרחי, מהווה עבורי גורם שמעורר בי אי נחת גדול.

בשיפוטיות שלי היא מאד מחוספסת, מניפולטיבית,יודעת לדבר ולשווק את עצמה לכן היא נמצאת בכל מקום.

היא הקימה בית ספר למחול מאד מצליח, יש לה הרבה תלמידות,בעצם יש לה את כל מה שלי אין.

אני לא אוהבת לדחוף את עצמי ורק לדבר על עצמי,אני לא שחצנית,אני רגישה.אני לא אבנה את הסטודיו שחלמתי עליו כי אין לי משאבים כלכליים ורגשיים לעשות זאת.התלמידות שלי ,עוזבות או מתחלפות ולא פשוט לי לגייס תלמידות לסדנאות ולפרוייקטים שלי.התחושה שלי היא שאני צריכה מאד להתאמץ בשביל העשייה שלי ושאני לא מוערכת כפי שהייתי צריכה להיות.

כחלק מהנסיונות שלי לעשות ,ליצור קהילה שתהיה שותפה לדרך שלי גייסתי אותה לאחד הפרוייקטים שעשיתי.

ציפיתי שהיא תהיה חלק, תעזור,תתמוך ותפרגן. במציאות זה לא קרה.הרגשתי שהיא אדישה לקשיים שלי,מתנשאת.ראיתי צדדים שלא אהבתי ונפגעתי מחוסר ההתחשבות שלה.

לאחר שההפקה הסתיימה החלטתי ביני ובין עצמי שאני לא רוצה שום קשר איתה,לא מקצועי ולא בכלל.

קולגה אחרת שלי פנתה אלי לפני מספר חודשים ובקשה ממני להשתתף בהפקה מאד גדולה שלה.

כמובן ששמחתי על ההזדמנות להופיע על במה מכובדת עם אומנים מהארץ ומחול.

אבל הבנתי שעלי לעבוד יחד עם אותה אישה שהרגשתי שאני שונאת.

באותו הרגע הרגשתי כעס וחשתי כייווץ בגוף. ראיתי לנגד עיני שתי אופציות או שאני מסרבת להצעה ומסבירה מדוע אני מסרבת,כלומר מספרת מה אותה אישה עשתה לי.או שאני מציבה אולטימטום,או אני או היא גם זה היה יכול ליצור מבוכה גדולה. ביקשתי לחשוב על ההצעה כי יש לי קושי עם אחת הרקדניות.

הבאתי את הקונפליקט שלי לכיתה והתחלתי לתרגל מדיטציית חמלה.

ניסיתי ללמד את עצמי איך מתרגלים חמלה עצמית, נהגתי להתחבר לגוף ולנשימה.לעבור איבר איבר בגופי.

להשתהות בכל איבר ולשלוח לו קרן אור קטנה וחמימה ואחרכ לעטוף את כל הגוף מסביב ברכות בבד שיפון עדין ושקוף.הרגשתי איך הגוף נרגע,,איך הנשימה מואטת,יכולתי להיות לרגעים ללא מחשבות בשקט.

כשהיו מגיעות מחשבות על כעס, קנאה, שנאה ופחד,נתתי להם להיות וגם לחלוף.

נהגתי לאמר לעצמי דברים מיטיבים ומרגיעים.להוכיר תודה ולאחל לי יום חיוני ,פורה עם שלווה.

הרגשתי שאני פוגשת את העולם שלי הפנימי והחיצוני ממקום נעים ועדין יותר .

הרגשתי שאני מבינה את עצמי ואת הרגשות שעולים בי, זה לא הרתיע אותי אלא להפך חיזק אותי.

פיתחתי יציבות, רציתי להשתתף בהפקה בלי להדוף את הגורמים שהוסיפו לי סבל.

הודעתי לאותה קולגה שאני משתתפת ויצאתי לדרך של תהליך ארוך עם הרבה סבלנות. תהליך שבעצם ממשיך עד לרגע זה.

ההבנה שאני צריכה להכיל את הקושי ולא להרחיק אותו היתה מאד משמעותית בעיני והתרגול עזר לי ליישם זאת בחיים שלי.

התחלתי להפגש איתה ועם רקדנית סופת לחזרות. היה לי מאד קשה להגיע לסטודיו שלה ולראות אותה רוקדת עם להקת בנות שחלקן רקדו אצלי בעבר ועזבו את השעורים שלי.

מצאתי את עצמי,נושמת ומרגיעה את עצמי וגם מזכירה לעצמי שהכל חולף, שזה בסדר שהן עזבו אותי.

זה חלק טבעי מאיך שהעולם מתנהל,שום דבר לא קבוע ושאני צריכה לשחרר את האחיזה בהן.

זה עזר קצת, היו חזרות שהרגשתי בסדר והיו חזרות שהיה לי קשה ושהרגשתי שהכעס ממלא אותי.

עשיתי מדיטציה וראיתי לנגד עיני את מה שמשמח אותי וזה ליצור ולהופיע.

באחת החזרות פתחתי את המקרר שלה בסטודיו וגיליתי בקבוקי וודקה, זה ממש היכה בי.

מדוע מורה מצליחה כמוה שעובדת ללא הפסקה ונמצאת כל הזמן בסטודיו צריכה לטשטש את עצמה באמצעות אלכוהול.

פתאום הבנתי משהו: הבנתי שהתמונה היא יותר מורכבת ממה שראיתי. חשבתי לעצמי ששעות העבודה המטורפות שלה והשתיה הן על חשבון משהו אחר בחיים שלה. על חשבון המשפחה שלה.

אולי היא בורחת מהמציאות של חייה, אולי גם לה יש מצוקות, קשיים, כאבים.

התחלתי לראות אותה כמישהי שדומה לי, גם לה יש כאבים וקשיים. יכולתי להסתכל עליה ממקום יותר אמפטי.

בנוסף לאפשרות החדשה שנפתחה בפני לראות אותה כאדם כמוני, עם כאבים וחולשות, השתדלתי לא לרכל עליה.

אחד הנושאים שמאד נגעו בי היה קשור לדיבור הנכון שלמדנו בכיתה. ההבנה שלכל משפט יש משמעות והוא יכול להשפיע באופן ישיר ועקיף על מהלכם של דברים וגם על גורלות של אנשים.

היו לי כמה הזדמנויות לספר כמה אני לא מרוצה מהחזרות ומהאופן החובבני שהיא מתנהלת והתאפקתי. לא עשיתי זאת.

היכולת להתאפק הוא שריר שאני מאמנת הרבה בזמן המדיטציות. הנשימה, השהייה וההשהייה של התגובות שלי. היכולת הזו תורמת לי בהרבה סיטואציות בחיים וגם בתוך הסיטואציה הזו.

מחר מתקיימת ההופעה של בית הספר שלה. היא הזמינה אותי לבוא ולהיות חלק מהקהל.

בחוויה שלי המופע הזה הוא היכל התהילה שלה והרבה מאד אנשים יבואו להתפעל מהעשייה שלה וממנה.

אני מרגישה שלא מתאים לי להיות חלק מכל ההילולה אבל אמרתי שאגיע כי הרגשתי לא בנוח לסרב וגם בגלל שחשבתי שזה גם חלק מהתהליך שלי.

השבוע עשיתי מדיטציה עם כמה חברות ובשיתוף של אחרי המדיטציה חשבתי שאולי הפעם אני נאחזת ברעיון הזה של התהליך, שאולי אני צריכה להרפות ולעשות משהו שמתאים לי. אולי אני צריכה לחמול את עצמי, שלא רוצה להיות במקום הזה. לתת מקום לכל המחשבות שעולות בי ובמיוחד לפחדים שלי.

"אם לא אגיע להופעה, היא תכעס עלי ותעשה לי פרצופים"

אם לא אגיע להופעה שלה, היא תתנקם בי בהמשך"

"היא גם ככה לא רואה אותי ממטר"

"היא תפגע ממני אם לא אהיה."

אלו רק חלק מהפחדים על מה יהיה ומה יקרה.

החלטתי שאני מפסיקה להאחז בפחדים על מה שיקרה ואם ארגיש שאני רוצה להשאר ולא ללכת לארוע שלה,פשוט אעשה זאת.

סיכום

תיארתי בעבודתי תהליך קטן אבל מאד משמעותי בעזרתו הצלחתי לבחור בדרך שונה מזו שהייתי בוחרת בדרך כלל,בדרך של הימנעות והדיפה.

הבחירה השפיעה גם על ההמשך ומהלך הדברים כפי שהם היום. אני משתתפת בהפקה גדולה ושמחה לרקוד ולהופיע על הבמה.

ישנם עוד אנשים בחיי שאני נמצאת איתם במערכת יחסים של חמלה אבל בחרתי שלא לשתף בעבודה זו.

אני מבינה שהדרך היא ארוכה ויש עוד דברים שלא הבנתי כמו אין אני, אי האחזות וחולפיות.

"בעומק החמלה נמצא את הריקות ואת הלא עצמי" מתי ליבליך{עמוד 102}

"לגבי הריקות-ריקות פירושה להיות מלאים בכל אבל ריקים מקיום נפרד."תיך נאת האן.אומנות החיים{עמ 25}

אני עדיין לא במקומות הללו אבל ממשיכה לחקור וללמוד.

אני רוצה לסיים בשיר שאני מרגישה שאני מבינה ומתחברת אליו.

בצניעות

טוב יבוא

טוב יחלוף

רע יבוא

רע יחלוף

רגע מחליף רגע

בא אחר.

אופפת את שבא

זה רגע הברכה.

מתוך הספר קערת החמלה של נורית עמית.

ביבליוגרפיה

  • קורנפילד ג {2009} הלב הנבון תרגום: ברוך גפן, הוצאת מודן
  • קורנפילד ג {2019} אין זמן טוב מההווה- למצוא חופש, אהבה ושמחה במקום שבו אתם נמצאים. תרגום: לינדה פיניאס אוחנה. הוצאת מודן
  • ליבליך מתי { 2018} מיינדפולנס להיות כאן ועכשיו. הוצאת רותם ספרים בע"מ.
  • פלד אסתר {2007} להרבות טוב בעולם, בודהיזם, מדיטציה ופסיכותרפיה. הוצאת רסלינג.
  • פולדר סטיבן {2016} ערות בחיי היום יום. הוצאת פרדס.
  • תיך נאת האן {2019} תרגום:חגית הרמון ואסנת הופמן. הוצאת אור עם ספרים.
  • עמית נורית {2019} קערת החמלה הוצאת סטימצקי.